מיסטיק, אתגר קרת  

האיש שידע מה אני הולך להגיד ישב לידי במטוס וחייך חיוך טיפשי. זה מה שהיה הכי מטריף אצלו, העובדה שאפילו חכם הוא לא היה, או רגיש, ובכל זאת הוא הצליח להגיד אותם, את כל הדברים שרציתי לומר, שלוש שניות לפָנַי."יש לכם מיסטיק של גארלן?" הוא שאל את הדיילת רגע לפני שאני הספקתי, והיא חייכה חיוך מיושר שיניים ואמרה שבדיוק נשאר אחד אחרון. "אישתי מתה על הבושם הזה. היא פשוט מכורה. אם אני חוזר מחו"ל בלי בקבוק של מיסטיק מהדיוטי היא אומרת שאני כבר לא אוהב אותה. אם אני מעז להיכנס הביתה בלי אחד כזה לפחות – אני בצרה." זאת היתה השורה שאני הייתי אמור לומר, אבל האיש שידע מה אני הולך להגיד גנב לי אותה בלי למצמץ אפילו. איך שהגלגלים של המטוס נגעו במסלול הוא הדליק את הנייד, שנייה לפָנַי, והתקשר לאישתו. "נחתתי," הוא אמר לה."אני מצטער. אני יודע שזה היה אמור להיות אתמול, הטיסה התבטלה. את לא מאמינה לי? את יכולה לבדוק בעצמך. תתקשרי לאריק. אני יודע שאין לך. אני יכול לתת לך את המספר שלו עכשיו." גם לי יש סוכן נסיעות שקוראים לו אריק. גם הוא מוכן לשקר בשבילי.


כשהמטוס הגיע לַגייט הוא עדיין דיבר בנייד. הוא אמר את כל התשובות שאני הייתי אומר. בלי רגש, כמו תוּכִּי. כמו תוּכִּי בעולם שבו הזמן זורם הפוך – חוזר על מה שהולך להיאמר במקום על מה שנאמר. התשובות שלו היו הכי נכונות שיש בהתחשב במצב. המצב שלו לא היה משהו, לא היה משהו בכלל. גם שלי לא. לשיחה שלי עדיין לא ענו, אבל רק מלהקשיב לאיש שידע מה אני הולך להגיד יכולתי לאבד את החשק. רק מלהקשיב לו יכולתי להבין שמהבור הזה – גם אם אצליח לחפור את הדרך שלי החוצה זה יהיה למציאות אחרת. היא לא תסלח, היא לא תבטח. אף פעם. כל הנסיעות הבאות הולכות להיות גיהנום, והזמן שביניהן יהיה אפילו יותר גרוע. הוא המשיך לדבר ולדבר ולדבר את כל המשפטים האלה שחיברתי ועדיין לא אמרתי. זה לא הפסיק, השטף הזה. הוא האיץ את הקצב, שינה אינטונאציה, כמו טובע שמפרפר בכל הכוח כדי לנסות להמשיך לצוף. אנשים כבר התחילו לרדת. הוא קם מהמקום שלו, עדיין בשיחה, אסף ביד הפנויה את התיק של הלפטופ והתחיל לצעוד לכיוון היציאה. יכולתי לראות איך הוא שוכח אותה, את השקית שהניח בתא המטען מעליו. יכולתי לראות איך הוא שוכח אותה ולא אמרתי שום דבר. המשכתי לשבת. לאט-לאט המטוס התרוקן. בסוף נשארנו רק אני ועוד אישה חרדית שמנה אחת עם מיליון ילדים. קמתי ופתחתי את תא המטען שמעלי, כאילו כלום. הוצאתי משם את השקית של הדיוטי פרי, כאילו תמיד היתה שלי. מתחת לפלסטיק השקוף ריחפו להם חשבונית מס ובקבוק מיסטיק של גארלן. אישתי מתה על הבושם הזה. היא פשוט מכורה. אם אני חוזר מחו"ל בלי בקבוק מהדיוטי היא אומרת שאני כבר לא אוהב אותה. אם אני מעז להיכנס הביתה בלי אחד כזה לפחות – אני בצרה.