האזינו 

פרק מתוך "בלשון בני האדם", פרי עטו של אברהם בורג

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי.
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,  תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא,  וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.
 
הכותב, משה מן הסתם, הכיר את הטבע הכר היטב. לא רק כצרכן מזדמן של תחזיות מזג האוויר אלא כאוהב אינטימי ואמיתי של יופי היקום וצפונותיו. השמים מלמעלה והארץ מלמטה הם מאזיניו, הגשם והטל, הדשאים וצמח השדה שותפיו לשיחה, עדיו ולומדי  ליקחו. כולם מאזינים לשירת חייו. קשובים לכל תו ותג מיצירתו בייחוד עכשיו לקראת סופו של הספר וסופה של הקריירה המופלאה של גדול הגדולים שלנו מאז ומעולם. המתח של הימים האחרונים מדהים; אקטואליה קטנה ויום יומית יחד עם נצחיות אין סופית. צוואה ומורשת, סגירת חשבונות אחרונים ופתיחת אופקים אל המרחב הרוחני. על רקע זה מהווה כניסתו של הטבע אל עולם הדימויים והתיאורים של משה הפתעה  נעימה.

משה הכיר היטב את הטבע הזה. הוא היה בו רועה של צאן ושל אנשים. הוא נדד בדרכי המדבר והכיר את נתיבי הנשר בשמים כמו גם את קינו במרומי המצוקים. הוא ידע היכן מסתתרות חלות הדבש בחגווי הסלעים ושתה דם ענבים עד לרוויה ולשכרה. שירתו נובעת מניסיונות חייו וזה סוד קיסמה. הוא אהב את הבריאה על שלל מופעיה ומדי פעם היה שר לה, את מיטבו. ברגש ובדיוק של אוהב, של מאהב. כך על הים וכך על סיפם של חייו. ואין לנו דרך טובה יותר להצטרף לשירת הפרידה של משה מאשר להגיד כמה מילים על התורה הירוקה המבצבצת משורותיו ומניעה מחדש כל כך הרבה ממעגלי חיינו הנוכחיים.

היו שנים בהם האדם היה חלק בלתי נפרד מהטבע. נולדו בו ומת כחית השדה וכעוף השמים. גם אם האדם פגע מדי פעם בסביבתו, בשל צרכי פרנסה או אילוצי תעבורה כמעט מעולם לא הייתה זו פגיעה קטלנית או זדונית. הכול היה בגבולות הסביר וניתן היה לתיקון ולשיקום. הטבע כולו  עמד אז לרשותו של האדם אף אם לעיתים הוא התפרץ בזעם לא מובן, במבול או ברעידת אדמה, במגפה, במחלה או במתקפת נחשים. חורי האף של הטבע נתפס אז כחלק מזעם עונשו של האל הבורא, בין השאר כי האנושות הצעירה עוד לא הספיקה להתחקות אחרי חוקי הטבע והפיזיקה המפעילים את העולם. לאדם של העבר לא היו אמצעי נזק והשמדה מוחלטים כמו אלה העומדים לשירותם ולרשותם של בני דורנו. הוא וחבריו עשו כמיטבם כדי לכבוש את סביבתם הקרובה ויחד עם זאת  להתמזג בה בטבעיות. גודלה של האנושות היה קטן הרבה יותר, המוות היה זמין וקרוב, תוחלת החיים הייתה קצרה הרבה יותר ותמותת מבוגרים וילדים נפוצה עד מאד. לעומת כל "האידיליה" הזו השתנו העידנים שלנו לבלי הכר. יחסיהם של האנושות והטבע מתדרדרים מאד. אנחנו מכאיבים לבריאה ופוגמים בה והיא מצידה יוצאת לא אחת משליטה ומכה בנו בלי רחם. בניו אורליאנס  ובמרחבי הצונאמי. ברעידות אדמה המחריבות ערים נושבות כמו גם במגפות האיידס ומחלות לא שערום אבותינו. ימינו הם ימי המלחמה הנטושה ושלום בין הברוא לבריאה עוד לא נראה לעין.  

לעת הקשה והמסוכנת הזו נשאל: האם אנחנו מסוגלים להציב תפיסה ערכית, רוחנית ואנושית כנגדה של השחתת הטבע המאפיינת את כל סביבותינו? אני מאמין, או ליתר דיוק אני חושב ומרגיש, שהנושאים הירוקים הם הנושאים האמוניים המרתקים ביותר של דורנו. במאות השנים האחרונות השתנה המערב לבלי הכר. מתרבות שהיתה כולה דתית, אף שגווניה של הדתיות היו רבים ומורכבים, פינתה הדתיות את מקומה ואל החללים שהתפנו חדרה החילונות. הסברים אין סוף ניתנים לקרע שבין הדת לחילונות. אני מבקש להציג כאן רק אחד מהם. הדת חיה את חייה מתוך ידיעה ברורה כי קיים מעבר לעולם הזה עוד עולם, הממתין לנו לאחרית ימינו. "העולם הבא", "גן עדן", "שאול", "גיהנום", "מלאכים", "השארות הנפש" ו"בית דין של מעלה", הם רק חלק מעושר המושגים המשקפים כאן את מה שהמאמינים משוכנעים שקיים שם.

החילונות, כמהות, לעומת זאת לא יכולה לקבל שום טענה, אמונה או תיאור שאינם נסמכים על עובדות, אתיקה וצדקד. הרי החילונות מקורה ברציונאליזם וכל מה שמעבר לרציונאלי לא קיים בעבורה. ממילא תפיסת עולמה של החילונות מתמקדת ב"כאן" ו"בעכשו". במקומות מוגדרים ובזמנים ידועים שהמשותף להם הוא הידיעה. כל מה שחורג מגדר הידיעה, יכול להיות אמונה נפלאה, אגדה או מרפא לנפש, אבל אין לו ביסוס עובדתי ולכן הוא בעצם מתאיין בעבורו של השכלתן החילוני.  

החילונות גידרה את עצמה לעולם הזה. כל מה שקורה בו הוא אמיתי וכל מה שמעבר לו, נמצא מחוץ לתחומיה ומושגיה; בין האשליה לאוטופיה, בין האמונה לאחיזת העיניים. מתוך כך נולדה החריצות המודרנית. הרדיפה אחרי הגשמה והצלחה עוד בימי חיינו. כי אחרי מותי יוותרו ממני הרי רק הרימה והתולעה. ומכאן שהדתיות הפכה להיות אדונית העתיד ועולמותיו בעוד החילונות השתלטה על ההווה ומרחביו.

במשך שנות קיומה של החילונות הרגישו רבים בקירבה כי משהו חסר מן הספר. יש משהו חלול במירוץ אחר ההצלחה, יש משהו מאיים בריק הגדול הממתין לנו לאחר החיים. כנגדו של היאוש הזה פנו ופונים רבים חזרה אל המשעול הדתי ותשובותיו. הם מחפשים משמעות נישגבת מעבר ליום יומי, רוצים אופקים של רוחניות שהם יותר עמוקים מהחושי והמוחשי. ומוכנים בעבור אלו לדחות את שכרם בעולם הזה כדי לזכות בתגמולים ולתקבולים נדיבים ונצחיים בעולם הבא. לתוך התהום הזו, הפעורה בין נפשו העכשווית של החילוני לרוחו הנצחית של המאמין, נכנסת התורה הירוקה. אין, דומני, עוד מחויבות אחת של האדם המודרני שהיא כל כך דתית במהותה כמו המחויבות הירוקה.

בור התוכן מבקש להימלא מחוליית האחריות הסביבתית; בין הרוחניות החדשה לאחותה הישנה נטוי גשר הבנוי מאדני המדרש לאמור: "... בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך...." (קהלת רבא פרשה ז' כח).

המוני החרדים לשלום כדור הארץ הם שותפיו של הבורא ושותפיה של יצירתו. פעילי הסביבה הדואגים לניקיון המרחב הפיזי שלהם, לטיהור השפכים והנחלים. המקפידים על הבריאה לבל תיכחד בידינו. המקיימים אורח חיים בריא לעצמם והיגייני לעולמם עושים משהו החורג מתחומיה המוגדרים והמצומצמים של ההוויה החילונית. הם דואגים לעולם הבא! הם מניחים יסודות ומתחייבים למשהו שימשיך אחרי מותם – העולם! הם מתקנים את קלקולי העולם בו הם חיים כדי שלילדיהם אחריהם ולכל הדורות הבאים יהיה עולם יותר טוב, יהיה עולם בכלל, יהיה "תבל בצדק". במובן הזה נושקות המחשבה הדתית והמחשבה הירוקה זו לזו. אף שהאמונה הירוקה צעירה מאד וטרם פיתחה לעצמה דוֹגְמוֹת ותיאולוגיות מקובעות היא דומה עד מאד לעולמות הדת הישנים. מאמיניה מחויבים לה בכל מאודם ובכל נפשם. הם מדקדקים על קלה כעל חמורה. יש להם דיני כשרות משלהם, יש להם מצוות עשה כמו גם דיני לא תעשה. והחשוב מכל ניתן בלא מאמצים יוצאים מגדר הרגיל לחבר את התורה הירוקה לכמה וכמה דיברים מתוך עשרת הדברות הישנות של משה רבנו. "לא תרצח" את הטבע ואת בריותיו. "לא תגנוב", או "תחמוד" את מה שאסור לו שיעקר ממקומו וחלילה יכחד מן העולם. "לא תענה ברעך" – לאמור לא תחיה חיי רווחה במקום אחד על חשבון עמלו וסבלותיו של האחר הרחוק ממך מאד. "האזינו...ותשמע הארץ".